תוכן

כה) אבל סדר המרגלא של קבלת שבת, כשאתה מכוין להעלות ז"ת דיצירה, ואחריהם ג"ר למלכות דבריאה, באמרך באי כלה ג"פ, הנה עליות ז"ת תחלה הוא, ע"י אהי"ה יה"ו. סוד השמות, אות א' עם הויה בניקוד, מפורש לחסד. ה' ראשונה עם הויה בניקוד אלהים, לגבורה. י' דאהיה עם מצפץ, לת"ת. ה' אחרונה עם י"ה אדני, למלכות. י' דיה"ו עם מצפץ, לנצח. ה' עם אלהים, להוד. ו' עם אל, ליסוד. וזהו סדר המדות עצמן, עם האותיות והשמות אלה. אבל סידורן כאן אצל המרגלא הזאת של קבלת שבת, הוא שמתנוצצים א' דאהיה ו' דיה"ו, שתיהן בה' אחרונה, ומאירין הויה אלהים בניקוד שוה, דגבורה והוד כי הדדי. וכן ב' ההין, אצל ה' אחרונה דאהיה, ומאירין הויה אל בחסד וביסוד. וכן ב' יודין, אצל ה' אחרונה דאהיה, ומאירין מצפץ מצפץ, ת"ת דנצח. ומכל אלה הארות, שמתנוצצים י"ה אדני דמלכות עצמה מאות ה' אחרונה, וכולן עולות זו אחר זו, וזה סדרן. וזה הסדר של קבלת שבת, כשאתה מעלה מעשיה ליצירה קודם לכן במזמור הבו לה' בני אילים, צריך להקדים עליות ג"ר תחלה, ואח"כ ז"ת. אך במזמור שיר ליום השבת, שהוא העלאת בריאה לאצילות, הנה כוונת הסילוק לג"ר, הוא בפסוק טוב להודות, ר"ת ט"ל, שהוא גי', ג' הבו וג' באי. אבל העלאת ז"ת, יש בה ב' כוונות: א', בר"ת מזמור שיר ליום השבת, ר"ת למשה, בסוד ז"א דאצילות. והב', במלת לה', אחר טוב להודות, ומכאן ראיה גמורה, שאין שום קדימה ואיחור בשום א' מן העולמות בעליות הג' והז', שכולן עולות כאחד, אלא חלוף הסדר בכוונותינו זה, להקדים ג"ר דעשיה וז' עמהם, ולהקדים סילוק ז' דיצירה והג' עמהם. אבל דבריאה, הז' מעוררות תחלה לעלות והג"ר עולין ומעלין אותם עמהם, ליפוי כחן של ג"ר דבריאה, יותר משאר עולמות התחתונים, והסדר הזה נכון וברור.